"דני גיפ"-טיולי ג'יפים, בשיתוף רשת חברתית חדשה בשם "שקוף בצפון" ,
עורך מגוון רחב של פעילויות .לפנויים ופנויות ,בעיקר בצפון הארץ.
כולם מוזמנים לגלוש להנאתכם לאתר החדש ,www.shakuf.org.il ,להרשם ולהכיר חברה חדשה,חיה ותוססת ,מטיילת ומבלה עם אנשים חדשים.
רשמים מטיול פופי"ם להר מירון
רואים רחוק רואים שקוף...
ואחרי שדני בודק בספח הזהות שלי אם אני אכן גרוש/פרוד/אלמן וכל כיו"ב, ואחרי שהוא מזהה שהמילה המכאיבה הזו, שכל אות בה כמו מדקרה בלב, אכן נמצאת שם, כאילו שזה משהו שיש להתנאות בו. הוא מודיע שאני כשר לטיול, הוכשרתי! איזה יופי! לא נשקפת ממני יותר סכנה ש"אעבוד" על מישהי בעניין "חוקיותי" ו"כשרותי" לטייל בארץ היפהפיה שלנו עם "שקוף בצפון".
ואני, רק אתמול נכנסתי לאתר, מילאתי את כל הפרטים והנה כבר היום, יום שבת, תשע בבוקר בשיפולי הר מירון, יחד עם כולם לוחץ ידיים ומתוודע לחברים חדשים, (בתקווה כמובן, שכולם כמוני עברו את שלב ה"כשרות"). קובי, סילבי, מאיר, אביבה, אסתי, איילה ציפי, ודני כבר מפעיל את הגזייה ומרתיח מים לקפה כשברקע עומס החום הכבד שהבטיחו לנו החזאים, מאיים. מאיים אבל לא מרתיע.
כשמתברר שכולם כבר פה, מתיישבים בצל האלונים, שותים קפה מר מדי, ואוכלים עוגה מתוקה מדי, ומקווים שזה רמז לבאות, שעל אף העבר המר, מצפה לנו המשך מתוק.
קובי דואג שלא נחסר, שכל אחד מצוייד כנדרש ליום חם, המינימום שבלעדיו לא מתחילים ללכת: "לפחות ליטר וחצי מים".
ובינתיים אנחנו כבר "מכירים". המסתכל מהצד לא יבחין שהאנשים האלה שיושבים בחבורה הרעשנית הזו, מקשקשים אחד עם השני כאילו שהם מכירים שנים, נפגשו לראשונה לפני דקות. וזו אכן מעלה, האווירה והנינוחות שמשרה דני, היא הנותנת.
כך או כך, בעוד כוסות הניר מתרוקנים מתוכנם המר, והאשפה נאספת כיאה וכיאות לשקיות, אי אפשר בלי כמה מילות הסבר, על המסלול, על הדרוזים, תושבי השמורה הזו ש"שומרים" עליה מכל משמר, ("שמירה" שאפשר להתווכח על תועלתה, אליבא ד'החברה להגנת הטבע, אבל זה מה שיש).
זהו, קמים, אורזים, מתחגרים, "נמרחים" בעד נגד השמש, ומתחילים לרדת במורד נחל מורן בדרכנו אל יום הליכה נהדר, מסלול שעובר בתוך החורש הטבעי המוכר והאהוב, אלונים ואלות, וכליל החורש, וקטלב, ועוזרד, ואחירותם שפורח בצהוב, והלוטם השעיר שעדיין מתאמץ להחזיק את שארית פרחיו הוורודים, וטיפות דם המכבי הבוערות, ושרידי הפרגים והחוטמית והעולש. זוהי באמת שירת הברבור של האביב שהולך ונעלם אל תוך הצהוב והיובש של הקיץ החם, מאמץ אחרון, נשימה אחרונה ודי. ואנו מתגלגלים במורד, ומתנקזים אל תוך הכזיב העליון שמושך מים, אלא שלמצער, אלה מי המדמנה אשר בגיא השלוליות של בית ג'אן ובנותיה. חבל, אבל ככה זה פה ושם בארץ ישראל. זו הארץ שלנו, סותמים את האף וממשיכים...
ובינתיים החום הכבד נותן את אותותיו. צעדינו מתמתנים, כבר צריך לנוח מדי פעם, לשאוף אוויר, לחלום על גלידה, או שפת ים שמחכים ב"אי שם", אוי אלוהים! כמה שזה נראה עכשיו רחוק מפה! אבל אוזרים עוז וממשיכים.
וכמו פטה מורגנה מזדמן לנו בהפתעה עין חותם. מערה קטנה עם בריכת מים קררררררים ונקיים, לא לשתייה חס וחלילה, אבל לטבילת הגוף, או חלקים ממנו זה כן. לזה בהחלט יאים המים האלה שלא יסולאו בפז ביום קיץ...
שעת צהריים ממשמשת והבטן דורשת את שלה, ושוב נשלפת גזיית הפלאים של דני, והתהליך שפתח את היום, חוגג שוב להנאתנו. אנו שותים ואוכלים ו"שוב נצאה אל הדרך" כי השעון מראה שהזמן לא עומד, אבל עכשיו בריזה קרירה מן המערב מקדמת את פנינו, ועוד מעט, עוד מאמץ קטן ועוד מאמץ קטן ואנו כבר ביציאה, כבר שומעים את קולות המכוניות שחולפות בכביש העולה לחורפייש. שם, מסכימים כל הרעבים והרעבות, נקנח את היום המתיש ב"ירידה" על סמבוסק עסיסי באחת המסעדות....